דוד וקשטיין וצדוק בן דוד פותחים את עונת הקיץ במוזיאון תל אביב

ב-18 ליוני פתח מוזיאון תל אביב את תחילת עונת הקיץ וקץ עונת הקורונה; בסערה לא קטנה. בסערה המונית; בשתי תערוכות "עממיות" "לכל המשפחה" או אם תרצו, "להמונים".
במיצב ענק ומרשים מאד כרגיל, של צדוק בן דוד [אוצרות: מירה לפידות , טל לניר] שבו מוצגות 6,000 [ששת אלפים] דמויות אנושיות שאותן צילם בן דוד במסעותיו בעולם; צילם אנשים שונים, במקומות שונים, במצבים שונים.

הרבה אלפי צילומים שמתוכם עיבד 6,000 דמויות בטכניקה של צריבה על לוח מתכת דק וחיתוכם לידי פיסלונים דו-מימדיים רובם קטנים ודקים.
המיצב מוצב במרכזו של האולם הגדול בגלריה ע״ש אלשטיין; באולם רחב ידיים שבו פזורים 6,000 דמוית קטנהו [להערכתי בגובה של לא יותר מ-15-10 ס"מ כאשר חלק מהדמויות גדולות יותר, כ-40-60 ס"מ. הרבה דימויים קטנים של אנשים לרגלינו ואנחנו מרגישים [אני לפחות] מה שהאדון גוליבר חווה בארץ הגמדים. כל הדמיות חמודות ומאד ריאליסטיות.
אין ספק שזאת תהיה תערוכה צפופה, פופולרית ומשמחת את כל המשפחה.
התערוכה של של דוד וקשטיין [אוצרת: רותי דירקטור] היא במוצהר להמונים, לכולם; היא קריאה לקהל הרחב לבוא להגיע, להיות יחד, לעבוד יחד; לעבוד כתף אל כתף והיא גם נקראת כך: "תערוכה רבת משתתפים".

וקשטיין שהפך את הוראת האמנות, אחרי סיום לימודיו בבצלאל, לשפה אמנותית [ארס-פואטיקה-אמנותית] ולמעשה. בפועל עבד עם בני נוער וסטודנטים לאמנות; ולמעשה התערוכה הזאת היא בעצם קריאה לעבודת צוות; כל העם צוות. כולם מוזמנים לסדנה ליצירה קולקטיבית כאשר האמן מנסה להשיל את האגו של עצמו וזה לא קל; ממש לא קל. לא כולנו היינו רוצים בסתר ליבנו שה"מתן בסתר שלנו" יתגלה במקרה..?
בתערוכה מוצגות עבודות פסיפס המורכבות משני מוטיבים מרכזיים: מוטיב קישוטי שמקורו באריח תורכי מהמאה ה־16 [יפה להפליא], ושמות פרטיים של אלו שעובדים איתו: ילדים, נערים וסטודנטים לאמנות, גם הם בפסיפס על קיר גדול ומשותף;זוהי הצהרת וחתימת האמן שמצהיר חד משמעית: "זה לא אני, זה אנחנו".
וזאת הגדולה האמיתית של היצירה הזאת, התערוכה הזאת, העבודה [הקולקטיבית] הזאת. או אם לצטט את דוד וקשטיין: "אחרי החוויות של שנה עם הבידוד והבדידות; הביחד והשיתוף הפכו לצורך וכח מניע, והפסיפס נותן יצירת ביחד סביב שולחן עבודה בשיתוף; הפסיפס הוא חיבור של חלקים"
ואני אומר: "סחטיין וקשטיין, ריספקט".