. מאה שנות בדידות נדמה לי שהשעה היתה "שעת אחר הצהריים המוקדמות", שעה בה הוטבעתי ע"י אימי לשתות-קפה-ועוגה-זה-טוב-זה-הזמן-וככה-זה-נהוג. היא נהגה לארוב לי בקצה המסדרון ותפסה אותי, כילד מתעורר משנת אחר-הצהריים המתוקה, עדיין לא ערני מספיק כדי לזהות סכנות ורחשי סביבה…

מעניין איך תהיה הפגישה עם אחותי המפגרת (בעלת הפיגור השכלי) שמעולם לא פגשתי… ?